שיחת וידאו עם סבתא, סוף השבוע. הילד עונה לה בחצי מילה, בשפה שהיא כבר לא לגמרי מבינה, ובורח לשחק. הפרצוף שלה נופל קצת, ומשהו בחזה שלך נסדק. עברת בשביל כולם, בשביל העבודה, העתיד, ההזדמנות. ובלילה את שוכבת ועושה את החשבון של מה שהם איבדו בדרך.
"גזלתי מהם את סבתא, את השפה, את הבית." המשפט הזה חוזר אצל הרבה אמהות שעקרו משפחה, וכמעט תמיד הוא נאמר בשקט, כמו הודאה באשמה. אבל שווה לעצור עליו רגע, כי הוא לא אומר עלייך את מה שנדמה לך שהוא אומר.
האשמה הזאת היא לא פגם. היא אהבה.
קל להתייחס לאשמה כאל עדות נגדך, סימן שעשית משהו לא בסדר. אבל תסתכלי עליה שנייה מהצד: היא הסימן הכי ברור שאת רואה בדיוק מה הם השאירו מאחור, ושאכפת לך מזה עד עצם. הורה אדיש לא היה מרגיש את זה בכלל. אז עד כאן, האשמה במקומה. השאלה היא מה קורה כשהיא לא נשארת רגש, אלא הופכת למקום שאת חיה בו.
השאלה האמיתית היא לא מה הם איבדו
הנה משהו שקל לשכוח באמצע הלילה: כל ילד בעולם מפסיד משהו. אין ילדוּת מושלמת בלי שום אובדן, בשום מקום, גם לא בלי מעבר. ויניקוט, שהיה גם רופא ילדים וגם פסיכואנליטיקאי, לא דיבר בכלל על "אמא מושלמת". הוא דיבר על "אמא טובה דיה", כזו שלא מונעת מהילד כל תסכול וכל חוסר, אלא כזו שנמצאת שם כשהם קורים.
מה שקובע אם אובדן הופך לפצע או לחוויה שאפשר לחיות איתה זה לא האובדן עצמו. זה אם היה מישהו שהחזיק אותו יחד עם הילד. לא ה"אם", ה"מי".
מה זה בעצם "להחזיק" רגש של ילד
ילד לא יודע לעכל אובדן גדול לבד. הגעגוע גדול עליו, הוא לא יודע איפה לשים אותו. כאן נכנס רעיון של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, שקרא לו הַכָלה: ההורה משמש לילד כמו מיכל. הוא קולט את הרגש הגולמי, המבולבל, שהילד עוד לא יכול לשאת, מחזיק אותו רגע דרך תשומת לב רכה, ומחזיר לילד את אותו רגש בצורה שהוא כבר מסוגל להתמודד איתה.
ככה כאב עמום ולא-מובן הופך למשהו שאפשר להרגיש ולחשוב עליו, במקום רק לטבוע בו. זה התפקיד השקט של ההורה, גם כשהוא לא מודע לו: לא לפתור את הגעגוע, אלא להיות המקום שבו הוא נעשה נסבל.
ומה קורה כשההורה מוצף באשמה
וכאן נכנסת הבעיה עם אשמה שמשתלטת. כשאת מוצפת באשמה שלך, המיכל תפוס. אין בו מקום פנוי לקלוט את הגעגוע של הילד, כי הוא כבר מלא בשלך. והילד קולט את זה, הרבה לפני שהוא יודע לקרוא לזה בשם.
אז הוא מתהפך. במקום להישען עלייך, הוא ממהר להרגיע דווקא אותך: "זה בסדר אמא, אני אוהב פה." הוא אומר את זה מהר, כדי שהפנים שלך יירגעו. בשפה המקצועית קוראים לזה פרנטיפיקציה, היפוך תפקידים: הילד שומר על ההורה, במחיר של להרגיש את עצמו. הוא מוותר על הרשות להתגעגע, כדי לא להעמיס עלייך עוד.
את לא צריכה להיות אמא בלי אשמה. את צריכה להיות פנויה מספיק כדי להחזיק את שלו.
לאן הולך געגוע שאין לו רשות
הגעגוע של הילד לא נעלם רק כי אין לו מילים ואין לו רשות. הפסיכולוג קנת' דוקה תיאר בדיוק את זה, וקרא לזה אֵבל מודחק: כאב שהסביבה לא מכירה בו ולא נותנת עליו לגיטימציה. "אבל טוב לכם עכשיו", "איזה מזל שיצאתם", וכך הגעגוע נשאר בלי עֵד.
ואבל בלי מקום לא מתאדה, הוא רק יורד מתחת לפני השטח. הוא חוזר אחרת: בבטן שכואבת בלי סיבה רפואית, בילד "קל מדי" שלא מתלונן אף פעם, ב"אני בסדר" שנאמר מהר מדי. לא כי הוא באמת בסדר, אלא כי הוא למד שאת צריכה שהוא יהיה.
המילים שפותחות מחדש את הרשות
הדבר שמשחרר הוא לא להתאמץ להרגיש פחות אשמה, ולא לשכנע את הילד שטוב לו. זה לפנות מספיק מקום בפנים כדי להיות שוב המיכל שלו. וזה מתחיל במילים.
במקום "טוב לנו פה, נכון?", ששואל אותו למעשה להרגיע אותך, אפשר לנסות: "מותר לך להתגעגע לסבא. גם אני מתגעגעת אליו." לא לרוץ לתקן את הגעגוע, לא להסביר למה כדאי פה, פשוט לתת לו לשבת לצידכם. געגוע שמישהו רואה ומכיר בו מפסיק להיות סוד כבד, ונעשה חלק מהחיים שאפשר לשאת.
וגם את צריכה מיכל
יש דבר אחד שקל לפספס בכל זה: קשה מאוד להחזיק את האובדן של הילד כשאין מי שמחזיק גם אותך. אמא שעקרה משפחה נושאת בעצמה געגוע, בדידות, ואשמה שאין לה לאן לפרוק. ולפעמים היא כל כך עסוקה בלהיות המיכל של כולם, ששאלה אחת נשארת בלי מענה: מי המיכל שלך?
האשמה הזאת לא מתהפכת מזה שמתאמצים חזק יותר לתפקד או לשכנע את עצמך שהכול בסדר. לפעמים היא צריכה מקום אחר, שבו את לא זו שמחזיקה. טיפול וליווי רגשי ברילוקיישן הוא בדיוק המרחב הזה: מקום קבוע שהוא רק שלך, שבו אפשר להניח לרגע את מה שאת נושאת, ולהתחיל להחזיק את עצמך בחזרה. כי ילד לא צריך אמא בלי חרטה. הוא צריך אמא נוכחת, לא מושלמת.