שלוש לפנות בוקר. את מניקה בחושך, הטלפון מונח על הברך, והתינוק עלייך נושם בדיוק כמו שצריך. הכול בסדר. וזה בדיוק מה שהופך את המשפט שעולה בך לבלתי נסבל: "אז מה לא בסדר אצלי."
אולי כבר אמרו לך שאלה הורמונים, שזה יעבור כשתישני, שכל האמהות ככה בהתחלה. חלק מזה נכון. אבל יש הבדל בין השבועיים הראשונים לבין מה שממשיך אחריהם, וההבדל הזה לא נמדד בכמה קשה לך.
בייבי בלוז זה לא דיכאון, וההבדל הוא בעיקר בזמן
ברוב הלידות יש ימים של דמעות בלי סיבה ברורה, רגישות שמגיעה בגלים, ותחושה שהכול גדול מדי. זה מוכר, זה שכיח מאוד, ויש לו קו זמן משלו: מתחיל בימים הראשונים, מגיע לשיא בערך סביב היום השלישי עד החמישי, ודועך מעצמו לקראת סוף השבועיים הראשונים.
ויש לו עוד סימן היכר. הוא בא והולך. בוכה חצי שעה ואז באמת צוחקת ממשהו שמישהו אמר.
דיכאון אחרי לידה לא דועך. הוא נשאר מעבר לשבועיים ולא משתפר מעצמו, והוא לא בהכרח נראה כמו עצב. הוא יכול להיראות כמו דריכות שלא נגמרת, כמו עצבנות שמתפרצת על בן הזוג, כמו ריקנות, או כמו ראש שמייצר תרחישים כל הלילה. הוא גם לא מוגבל לשבועות הראשונים. הוא יכול להתחיל כבר בהריון, ולצוץ גם חצי שנה אחרי, בגמילה מהנקה או בחזרה לעבודה.
וחשוב שתדעי כמה זה לא נדיר. ההערכות המקובלות מדברות על אחת מכל שבע עד שמונה נשים אחרי לידה. זה אומר שבכל קבוצת אמהות שאת נמצאת בה, את לא היחידה. את רק היחידה שלא אמרה.
הסימן שאני מחפשת קודם, והוא לא עצב
יש שאלה אחת שאני שואלת לפני כל השאר, והיא לא כמה קשה לך. היא כמה מהטוב מצליח להגיע אלייך.
יש מצב שבו היכולת ליהנות פשוט נכבית. בשפה המקצועית קוראים לזה אנהדוניה, ובחיים זה נשמע ככה: הוא מחייך אלייך בפעם הראשונה, את רואה את החיוך, את יודעת בשכל שהוא מקסים, ובפנים לא קורה כלום. כאילו יש זכוכית בין מה שקורה לבין מה שאמור להרגיש.
זה ההבדל המעשי בין עייפות עמוקה לבין דיכאון. עייפות אומרת אין לי כוח לצאת. דיכאון אומר יצאתי, וזה לא עשה כלום. אמא עייפה שמישהו לוקח ממנה את התינוק לשעתיים חוזרת אחרת. אמא בדיכאון חוזרת אותו הדבר, ולפעמים עם עוד קצת אשמה על השעתיים האלה.
עייפות אומרת אין לי כוח. דיכאון אומר עשיתי, וזה לא הגיע אליי.
הדיכאון שממשיך לתפקד
בראש של רובנו דיכאון אחרי לידה נראה כמו אישה שלא קמה מהמיטה. במציאות, הרבה מהנשים שאני פוגשת מתפקדות מצוין. התינוק מטופל, הבית עומד, יש תמונות באינסטגרם, יש תשובות בקבוצת הוואטסאפ. הן פשוט עושות את כל זה מרחוק, כמו מבעד לזכוכית.
וזה בדיוק מה שמאריך את זה. כי כשהתפקוד נשמר, אף אחד לא שואל. וגם את משתמשת בתפקוד כהוכחה נגד עצמך: אם אני מצליחה, אז זה לא זה, אז כנראה שאני סתם מפונקת או לא בנויה לזה.
הפער, ולמה הוא הופך כל כך מהר לאשמה
לרוב הסבל כאן לא מגיע רק ממה שקורה, אלא מהמרחק בין מה שהיה אמור להיות לבין מה שיש. אמרו לך שזו התקופה הכי מרגשת בחיים. הכינו חדר. יש מתנות. ובתוך כל זה עולה בך ריקנות, או פחד, או כעס על התינוק, ומיד אחריהם בא הפירוש: אם אני מרגישה ככה, כנראה שמשהו אצלי מקולקל.
אבל רגש הוא לא החלטה. אף אחת מאיתנו לא בוחרת מה עולה בה בשלוש לפנות בוקר. מה שכן אפשר לבחור זה מה עושים איתו: אם מסתירים אותו וממשיכים להוכיח שהכול בסדר, או אם נותנים לו מקום ומספרים עליו למישהו.
וזו לא הערה פילוסופית. השתיקה היא זו שהופכת את זה לארוך. נשים מחכות חודשים לפני שהן אומרות מילה, לא כי הן לא מזהות שמשהו לא בסדר, אלא כי הן מפחדות ממה שיחשבו עליהן כאמהות. בינתיים הדבר עצמו מתבסס.
המחשבות שאף אחת לא מספרת עליהן
יש עוד משהו ששומר על השתיקה הזאת, ואני רוצה להגיד אותו במפורש. הרבה נשים אחרי לידה חוות מחשבות פולשניות: תמונה פתאומית של התינוק נופל מהמדרגות, מחשבה שתפילי אותו באמבטיה, דימוי אלים שצץ משום מקום ומבעית אותן.
המחשבות האלה שכיחות הרבה יותר ממה שנדמה, והן קורות גם לאבות. הן מפחידות אותך בדיוק בגלל שהן הפוכות לכל מה שאת רוצה. אישה שהמחשבה הזאת גורמת לה לרעוד, להימנע מהאמבטיה, לבדוק שוב ושוב שהוא נושם, היא לא אישה מסוכנת. היא אישה שסובלת, ובדרך כלל הסבל הזה מגיב טוב מאוד לטיפול, כשסוף סוף מספרים עליו בקול.
ויש קו אחר לגמרי, שחשוב לדעת לזהות. אם המחשבות מפסיקות להפחיד ומתחילות להרגיש הגיוניות או מושכות, אם עולה תחושה שלתינוק או למשפחה יהיה טוב יותר בלעדייך, אם יש מחשבות על לפגוע בעצמך, או אם מופיעים בלבול, לילות שלמים בלי שינה בכלל, תחושה שמישהו רודף אותך או קולות ותמונות שאחרים לא רואים, זה מצב דחוף ולא משהו לחכות איתו לתור. פונים עכשיו למיון, למד"א, או לקו של ער"ן 1201. זה נדיר, וזה מטופל, ומהר.
מה באמת עוזר
לספר לאדם אחד. אחד מספיק. בן זוג, אחות, חברה, האחות בטיפת חלב. אם קשה למצוא מילים, המשפט הזה עובד: "אני לא בטוחה שאני בסדר, ואני רוצה שמישהו יידע." זה הצעד היחיד שכל השאר תלוי בו.
לעשות את השאלון, לא כדי לקבל תווית. בטיפת חלב ואצל רופאת המשפחה יש שאלון קצר (אדינבורו) שנועד בדיוק לזה. הוא לא מאבחן אותך, הוא רק פותח את הדלת לשיחה ומקצר את הדרך לעזרה הנכונה.
לשמור על חלון שינה אחד רצוף. לא "לישון יותר", זו לא הצעה מציאותית עם תינוק. הכוונה היא רצף אחד של ארבע עד חמש שעות, כמה פעמים בשבוע, שבו מישהו אחר לוקח את ההאכלה ואת האוזן. שינה מקוטעת לגמרי מחזיקה את מצב הרוח למטה בכוחות עצמה, ורצף מוגן הוא אחד הדברים המשמעותיים שאפשר לארגן בבית.
לא לחכות שיעבור מעצמו. טיפול נפשי עובד כאן טוב מאוד, וגם מהר יחסית. לחלק מהנשים מתאים גם טיפול תרופתי, ויש היום תרופות שאפשר לקחת גם בזמן הנקה. זו החלטה שנעשית מול רופא, והיא לא סימן לכישלון. היא סימן שהחלטת לא לעשות את זה לבד.
לזוז לפני שבא לך. בדיכאון החשק לא חוזר קודם ואז מגיעה הפעולה, זה עובד הפוך. יציאה קצרה החוצה, שיחה אחת, חמש דקות אוויר. הפעולה היא זו שמייצרת את ההרגשה, ולא להפך. זה לא מרפא, זה מחזיר קצת חמצן עד שיש עזרה מסודרת.
לוותר על הדירוג של עצמך. ברוב הימים לא תרגישי מה שחשבת שתרגישי. זה לא מדד לאהבה שלך אליו. אפשר להיות אמא טובה גם כשמה שעולה בפנים לא דומה בכלל לתמונה שהובטחה לך.
מתי כדאי לא לעשות את זה לבד
אם עברו יותר משבועיים ואת מזהה את עצמך כאן, אם הטוב לא מגיע אלייך, אם את מתפקדת ומרגישה שאת נעלמת מתוך זה, או אם את שומרת את כל זה בשקט כי מפחיד לך להגיד את זה בקול. טיפול פרטני בתקופה הזאת עובד על שני דברים במקביל: להוציא אותך מהמקום שאת בו, ולהחזיר לך את הקשר עם התינוק לפני שנוצר סביבו דפוס. אם את לא בטוחה שזה מה שאת צריכה, אפשר להתחיל בשיחת היכרות קצרה ולהחליט משם.
זה לא שאת לא אוהבת אותו. זה שהאהבה לא מצליחה להגיע אלייך כרגע. וזה דבר שמטפלים בו.