סוף היום. היא במקלחת, ואת במסדרון. לא מחכה שהמים ייגמרו. סופרת דקות עד שיהיה שקט.
ואתה אומרת לעצמך, כמעט בלחישה: "אני אוהבת אותה. אני פשוט לא נהנית ממנה עכשיו."
ואז מגיע המשפט הבא, מהר יותר: "מה זה אומר עליי."
מסירות וחשק הן לא אותה אהבה
יש אהבה שהיא לקום בלילה. לזכור את התיק. לשבת לידה כשכואב. לא לוותר, גם כשאת ריקה.
ויש הנאה. החשק להיות איתה. ליהנות מהאישיות הזו. לרצות עוד זמן ביחד, לא לספור עד שהוא נגמר.
שתי אלה יכולות לחיות באותה אמא. הן פשוט לא תמיד מגיעות יחד. ויש עונות שבהן באמת לא.
מה שכואב הוא הפער
הכאב כמעט אף פעם לא יושב רק בזה שלא נהנית. הוא יושב בפער. בין מה שאמורה להרגיש אמא טובה, לבין מה שעולה בך בפועל.
לפי הסיפור, אמא טובה אוהבת בלי הפסקה, נהנית, אסירת תודה, ורוצה עוד. כל סטייה נשמעת כמו כישלון מוסרי. כאילו האהבה אמורה למחוק אותך כמישהי, ולהשאיר רק פונקציה שמחויבת ליהנות.
אבל את הרגש אי אפשר להחליט. אי אפשר לקבוע "מעכשיו אני נהנית". מה שכן בשליטה הוא היחס לרגש: לפנות לו מקום כשהוא עולה, בלי להיאבק בו, ובלי לתת לו זכות וטו על המסירות. ובלי לתת לבושה זכות וטו על האמת.
ברגע שאומרים את זה
כשאימא מודה בזה, מישהו כמעט תמיד קופץ. מסביר שזה הגיל. שזה היא, לא הילד. שהיא צריכה "לתת הזדמנות". או גרוע יותר: קופץ מהרגש המעורב ישר ל"את חושבת לעזוב אותה".
ננסי קולייר כתבה לאחרונה על הסוד שאימהות מסוימות לא מספרות: אפשר להיות מסורה לגמרי, ולא ליהנות מהילד. לא כי משהו מקולקל. כי אמביוולנטיות אמהית היא נפוצה, ולפעמים היא פשוט מה שיש בעונה הזו. מה שנדיר הוא מקום שבו אפשר להגיד את זה בלי לעמוד למשפט.
אמא מספיק טובה לא חייבת ליהנות בלי הפסקה
ויניקוט דיבר על אמא מספיק טובה, לא על אמא שחשק שלה לא נגמר. מסירות רגילה כוללת גם רגעים של לא-רוצה. של עייפות מהאישיות הזו. של "מתי כבר שקט". זה לא מבטל את האהבה. זה מה שקורה כשהאהבה אנושית, לא כשהיא כרזה.
ולפעמים ליד "אני לא נהנית ממנה עכשיו" יושב גם "אני מתגעגעת למי שהייתי". לא כי את מצטערת שנולדה. כי כשנולדת אמא, מי שהיית לא נעלמת. היא נדחקת. שני המשפטים האלה אומרים דבר אחד: את נשארת מישהי. לא רק פונקציה שמחויבת ליהנות.
אהבה לא נמדדת בחשק מתמשך. מסירות לא מתבטלת כי בעונה הזו את לא נהנית.
את לא מחכה שהרגש יתיישר כדי להמשיך להיות אמא. את ממשיכה לבחור לפי מה שחשוב לך, גם כשמה שעולה הוא לא מה שקיווית. ואת מפנה מקום לאמת הזו, בלי להפוך אותה להוכחה נגדך.
אם המשפט הזה חי אצלך כבר הרבה זמן, ואין לך לאן לשים אותו, שווה לשאול: מה היה לך כל כך קשה לשאת שם, שלא היה לך למי לספר? טיפול פרטני הוא בדיוק המרחב הזה.