ארוחת שישי הראשונה אחרי החזרה. כולם שמחים, מישהי אומרת "נו, סוף סוף חזרתם הביתה", ואת מחייכת ואומרת כן. אחר כך, כשהבית שקט וחצי מהארגזים עדיין עומדים בסלון, עולה משפט שאי אפשר להגיד אותו בקול ליד השולחן: אני מרגישה יותר זרה כאן משהרגשתי שם.
המשפט הזה נשמע לך כמו כפיות טובה. הוא לא. הוא אחת התגובות המתועדות והמוכרות ביותר לחזרה הביתה, ודווקא בגלל שאף אחד לא מדבר עליה, היא מבלבלת כל כך.
אף אחד לא הכין אותך לחלק הזה
כשעזבת, כולם ידעו שיהיה קשה. קראת, התכוננת, שאלת אחרות שעברו. וכשהיה קשה, קיבלת על זה אישור, כי זה היה הגיוני: את במקום זר.
בחזרה אין את זה. אף אחד לא מכין אותך, כי הרי חזרת הביתה, והבית אמור להיות המקום הקל. יש לזה שם בספרות המקצועית, זעזוע תרבותי הפוך, ומה שהופך אותו לקשה יותר מהיציאה זו בדיוק ההפתעה. את מגיעה לרגע שציפית שיביא הקלה, ומקבלת משהו אחר לגמרי.
מה בעצם איבדת, ולמה קשה כל כך להסביר את זה
אף אחד לא מת. שום דבר לא נלקח ממך. את אפילו בחרת לחזור, אולי אפילו רצית. ובכל זאת יש שם אבל, ואין לו לאן ללכת.
פאולין בוס, פסיכולוגית וחוקרת משפחה, חקרה בדיוק את הסוג הזה של אובדן וקראה לו אובדן מעורפל: אובדן בלי גבולות ברורים, בלי טקס, בלי מישהו שינחם. היא כתבה על כך במפורש גם בהקשר של הגירה ומעבר בין ארצות, כי המקום שעזבת נעדר פיזית ובו בזמן נוכח מאוד בפנים.
הנפש יודעת להתאבל על משהו ברור. היא נתקעת על משהו שאין לו צורה ואין לו הכרה. ומה שאיבדת שם היה אמיתי לגמרי: הרחוב שידעת בעל פה, השפה שבה נשמעת קצת אחרת, החברה שראתה אותך ביום שלישי בלי לתאם, והגרסה של עצמך שהתקיימה רק שם.
לא איבדת מקום. איבדת גרסה שלמה של עצמך, שהייתה קיימת רק שם.
הבית שחזרת אליו הוא לא הבית שעזבת
בזמן שלא היית, החיים כאן זזו הלאה. לחברות יש בדיחות פנימיות שאת לא בתוכן, המחירים אחרים, הקצב אחר, וגם הדרך שבה אנשים מדברים השתנתה קצת. ובמקביל, גם את השתנית. שני השינויים האלה נפגשים עכשיו ולא מתיישרים.
ואז מגיעה הזרות הכפולה: שם היית הישראלית, וכאן את "זאת שהייתה בחו״ל". אין מקום שבו את פשוט מובנת מאליה.
ולמה זה מבלבל כל כך
כי האובדן חי לצד דברים טובים ואמיתיים. את באמת שמחה להיות קרובה למשפחה, באמת מקלה לשמוע עברית ברחוב, ובאותה נשימה מתגעגעת ואבלה. וכאן רוב הנשים נתקעות, כי הן משוכנעות שרגש אחד אמור לבטל את השני. שאם טוב לך פה, אסור לך להתגעגע לשם.
התשובה של בוס לזה היא לא לפתור את הסתירה אלא להפסיק לנסות. היא קראה לזה חשיבה של גם וגם: להחזיק את שני הדברים בלי להכריע ביניהם. גם טוב לי כאן, וגם חסר לי שם. שניהם נכונים, ואף אחד מהם לא מבטל את השני.
מה קורה לאבל שאין לו רשות
הוא לא נעלם, הוא רק יורד מתחת לפני השטח. הוא חוזר כעצבנות שקשה להסביר, כעייפות שלא עוברת עם שינה, כמרחק פתאומי מבן הזוג, וכ"אני לא מצליחה להתחבר" שנאמר בשקט לעצמך.
סימן מובהק נוסף הוא ההשוואה. הראש עורך רשימות בלי הפסקה, שם היה ככה וכאן ככה, כאילו צריך להכריע מי ניצח. ההשוואה הזאת מתישה, והיא בעצם ניסיון של הראש להימלט מהעמימות, מהצורך להחזיק את הגם וגם.
מה באמת עוזר
לא לחכות שזה יעבור מעצמו, וגם לא להתאמץ להיות אסירת תודה יותר. שלושה דברים משנים משהו בפועל:
לתת לזה את השם הנכון. זה לא כפיות טובה ולא חוסר הסתגלות, זה אובדן. עצם הידיעה שיש לתחושה הזאת שם ושהיא מוכרת מורידה חצי מהמשקל, כי היא מפסיקה להיות הוכחה שמשהו בך לא בסדר.
להפסיק לדרוש מעצמך להרגיש נכון. אי אפשר להחליט להרגיש בבית. מה שכן אפשר זה לתת מקום לגעגוע כשהוא עולה, בלי להיאבק בו, ולהמשיך לבחור בדברים שחשובים לך גם כשהתחושה עוד לא הגיעה. ההרגשה לרוב מגיעה אחרי הפעולה, לא לפניה.
לא למחוק את מה שהיה. יש נטייה לנסות "לסגור פרק", לארוז את השנים ההן ולהתחיל מחדש. זה בדרך כלל מחמיר, כי זו בדיוק המחיקה שמונעת אבל. במקום זה, לשמור פיסות: לדבר עם חברה משם פעם בשבוע, להשאיר מנה אחת מהמטבח ההוא, להמשיך לקרוא לילדים בשם החיבה שנולד שם.
וגם הילדים חזרו למקום שהם לא מכירים
שווה לזכור שילד שגדל בחו״ל לא "חזר הביתה". הוא הגיע למדינה חדשה שכולם מסביבו קוראים לה הבית שלו. אין לו מילים לזה, ולכן זה יוצא בהתנהגות, בבטן שכואבת בבוקר או בסירוב ללכת לגן. הוא לא צריך שכנוע שטוב לו כאן. הוא צריך רשות: מותר לך להתגעגע לחברים שלך, גם אני מתגעגעת.
מתי כדאי לא לעשות את זה לבד
העמימות הזאת שוחקת דווקא כי אין לה אירוע ברור להיאחז בו, ובגלל שהסביבה סביבך בטוחה שהכול נגמר בטוב. לפעמים מה שחסר זה בדיוק מקום אחד שבו לא צריך להסביר למה, ואפשר להניח את הגעגוע בלי לפחד שיישמע כמו תלונה. טיפול וליווי רגשי ברילוקיישן מלווה גם את החלק הזה, של החזרה, ולא רק את היציאה.
את לא צריכה להחליט איפה הבית שלך. את כן צריכה מקום שבו מותר להגיד שגם אחרי שחזרת, משהו עדיין לא חזר.