"הפעם האחרונה שבכיתי במקום העבודה הייתה לפני שבועיים, זו הייתה ישיבה גדולה וקיבלתי לא מעט ביקורת, בפנים הרגשתי הרבה דברים אך בעיקר ניסיתי להימנע מהבכי. התסכול היה גדול, אני שונאת שרואים אותי בוכה, בטח חושבים שאני חלשה, הם לא יודעים איך להתייחס אליי והמבוכה רק עולה. אני אדם רגיש ואני ממש מאמינה בבכי, פשוט לא במקום העבודה".
מוכר? אני שומעת הרבה על נשים המנסות להימנע מלבכות במקום העבודה מול בוסים וקולגות ועושות לשם כך מאמצים רבים. למשל לברוח לשירותים רק כדי להזכיר לעצמן שהן צריכות "לספוג, להכיל ולהיות חזקה", יש תחושה שלבכות בסטינג מקצועי הינו הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות.
לפי סקר שנעשה בארה"ב 41% מנשים בכו בעבודה בשלב מסוים בקריירה שלהן, בהשוואה ל9% מהגברים שהתראיינו. אותן נשים הביעו דאגה לגבי המחיר של הדמעות. אבל מדוע בעצם?
אז למה בכי בעבודה הוא כזה טאבו?
ראשית, עניין זה מפר את מה שאנתרופולוגים קוראים לו 'display rules' או הנורמות החברתיות בנוגע לביטוי רגשות- נורמות אלה מזהות ו"אומרות" לנו מתי והיכן "מתאים" לבטא רגשות. נורמות אלו הן הסיבה בגינה נבין חברה שבוכה במהלך ארוחת ערב אחרי פרידה קשה, אך ניתפס אולי לא מוכנים כאשר קולגה תפרוץ בבכי במהלך פגישה עסקית או סקירת ביצועים.
בין אם עובר עלינו יום רע, או שאנחנו חשות לחוצות או מתוסכלות- משהו דוחף אותנו לקצה שלנו ואצל הרבה מאיתנו זה מתבטא בדמעות. מחקרים טוענים שנשים תופסות דמעות במקום העבודה כהודאה בחולשה בעוד הבכי, מבחינה ביולוגית, אמור להיות קתרטי(= מזכך ומנקה). ואכן למרות היתרונות הביולוגים המוכחים שלו, יש עדות מחקרית לכך שנשים מרגישות גרוע יותר לאחר בכי בעוד גברים לעומת זאת מרגישים טוב יותר. נמצא כי נשים חשות כאילו נכשלו במבחן פמיניזם. בכלל- עצב, חרדה, לחץ או דיכאון (הנתפסים כתחושות שליליות) הפכו למעידים על חולשה וכישלון אישי.
בכי עולה בנו במגוון רגעים כמו שמחה גדולה, אקסטזה, צער עמוק ובעת כעס גדול. הבעיה מתחילה בגלל מיתוסים הנוגעים לקשר בין נשים, שמעות ומקום העבודה:
מיתוס 1- 'נשים בוכות מפני שהן יותר רגישות ופחות "קשוחות" מאשר עמיתיהם הגברים'.
העובדה היא שלנשים יש פי 6 מכמות הפרולקטין (הורמון הקשור בבכי), מאשר גברים ולכן הן מועדות ביולוגית לבכות בתדירות גבוהה יותר מגברים, ולכן אולי קרה לכן לא פעם שפתאום ברגע בלתי צפוי הבכי התחיל לעלות בגרונכן באופן כמעט בלתי נשלט.
נתון ביולוגי זה הינו תזכורת למשהו שאנחנו שוכחים לעתים קרובות: בכי הוא תהליך אבולוציוני, ואין לנו שליטה רבה עליו כאשר הוא מתרחש – ולכן בכי אינו קשור לקשיחות נפשית, הוא קשור לביולוגיה.
מיתוס 2- 'בכי גורם לך להיראות חלשה ופוגע במוניטין המקצועי שלך'
העובדה- מחקרי תפקוד בעבודה מראים כי מנהלים למעשה מדרגים עובדים עם רגישות גבוהה כבעלי הביצועים הטובים ביותר בארגוניהם בכך מראים שהבכי לבדו בדרך כלל אינו פוגע במעמדך המקצועי. השאלה היא דווקא מהי דרך ההתמודדות שלך, הרי אם במקום לחוש בושה סביב רגשותייך תכירי בהם ומבלי להסביר יותר מדי או להתנצל את יכולה להיות דיפלומטית, להודות לקולגות שלך על הדאגה שלהם ואפילו לומר שאת פשוט צריכה קצת ספייס לשעה-שעתיים. אנחנו חייבות לזכור שאחת הסיבות שבכי במקום העבודה כל כך לא נוח היא שאנשים מהצד לא יודעים להגיב אליו. דרך התייחסותך לחוויה, את מפגינה מקצועיות שהיא הרבה יותר משמעותית מאשר ההתקף בכי שחווית.
מיתוס 3- 'בכי מפחית פרודוקטיביות וזה רע לדינמיקה במקום העבודה'
העובדה- למעשה, באופן יחסי, בכי הוא אחד הדברים הכי פחות משבשים שאפשר לעשות במקום העבודה. שלא כמו התנהגות רעילה או אגרסיבית (צעקות, מניפולציה, בריונות), בכי לא הורס את היום של מישהו אחר. את עלולה לחוש נבוכה, אך סביר להניח שהתגובה הרגשית שלך היא אירוע קטן עבור השאר. המציאות היא שבכי הוא טבעי לא משנה מתי או איפה זה קורה. את הרי לא יכולה לנעול את הרגשות שלך לפני היציאה כל יום לעבודה. בכלל, הפגנת רגש אמיתית יכולה לקרב את הקולגות ולעיתים אף תביא לדיונים חשובים המיטיבים עם הצוות כולו.
אז בעצם... אולי כדאי לי להיות רגישה?
המחקר בתחום מראה כי ככל שהחברה שלנו הופכת אוטומטית יותר, כך הצורך בעובדים עם אינטואיציה, יצירתיות ואמפתיה הולך וגדל.
אז איך תוכלי להשתמש ברגישות שלך כחוזק הגדול ביותר שלך במקום העבודה:
1. בטחי בכישורי התקשורת הבינאישית שלך- אנשים רגישים יותר הם בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר שמאפשרת להם לזהות ולהבין רגשות בעצמם ובאחרים. מתוך כך הם מתקשרים בצורה יעילה כל כך.
2. צוות צוות צוות- אותה רגישות גבוהה יכולה להפוך אותך לחברת צוות מופלאה. סביר להניח שביכולתך לקחת בחשבון רגשות של אחרים, לתמוך ומתוך כך ליצור סביבת עבודה שיתופית ופורייה יותר.
3. יצירתיות היא שם המשחק- בעוד שהרגישות הגבוהה יכולה להיראות כנטל לעיתים, היא גם יכולה לחבר אותך ליצירתיות שבך, אותה יצירתיות שיכולה בתורה להוביל לפתרונות חדשניים לבעיות שצצות.
זכרי שזה בסדר לבכות במקום העבודה, רגשות התפתחו אצלנו כמנגנוני הישרדות, הם מוטבעים בנו ביולוגית. ולכן במקום לכעוס על עצמך כשאת בוכה, נסי לקבל זאת כחלק מהמשמעות של היותך אדם, כזו שלא תמיד יכולה או צריכה לכבות את התחושות ב9 בבוקר.
יש לנו נטייה להפריד בין חיינו לחיי העבודה שלנו כשלמעשה חיים הם... חיים! בכי אינו סימן לחולשה, זו פשוט תגובה רגשית לעבודה- לחיים.
“My great hope is to laugh as much as I cry…” (Maya Angelou)
(עדי בליי, פסיכולוגית)
Comments