כשג'יימס בראון כתב את השיר הזה העולם היה אחר, העולם היה אכן שייך לגברים והנשים היו בעיקר בבית טיפלו בילדים ודאגו לכל מה שצריך במסגרת הביתית. 54 שנים אחרי שנכתב השיר מספר הנשים העובדות במשרות מלאות גדל משמעותית אך התחושה היא כי למרות ההתקדמות שנעשית, העולם עדיין שייך לגברים ומרבית הנשים עדיין מדווחות כי לוקחות על עצמן את עיקר מטלות הבית והמשפחה.
שאלי את עצמך את השאלות הבאות:
מי מבשל בבית? מי עושה כביסות? מקלח את הילדים?...
האם את עובדת במהלך היום בנוסף לבית?
האם את מרגישה לפעמים כאילו את פועלת רק כדי לוודא שחייהם של יקירייך מתנהלים בצורה חלקה?
האם את מוצאת זמן לחשוב על מה שאת רוצה עבור עצמך?
האם את נותנת יותר מדי מעצמך לכולם.
"כשרק עברנו לגור יחד התחלקנו במטלות הבית באופן שווה כמעט לחלוטין. במהלך השנים ככל שהמחויבויות גדול, המקצועות התפתחו והילדים הגיעו, כף המאזניים החלה לנטות לצד שלי, התחלתי באופן הדרגתי לקחת יותר על עצמי. הרגשתי שהוא צריך להתמקד בלימודים ואני? אני יכולה להתמודד טוב יותר ממנו עם העומס".
מוכר לכן? כמה מאתנו סופגות, לוקחות ומעמיסות כי- "זה יותר קל שאני עושה את זה" או "אני אכיל את זה טוב יותר". חשוב לציין כי ישנה מגמה חיובית בה גברים לוקחים על עצמם יותר, עם זאת בשיחות עם מגוון נשים אני שומעת כי למרות שהן עסוקות יותר מלפני 50 שנה, הן מצדן מוכנות/מעדיפות לקחת עדיין יותר מהנטל.
השיר הזה גרם לי לתהות, על מי האשמה?
נראה כי כנשים אנחנו פשוט מעדיפות לעשות בעצמנו, מניחות שנתמודד טוב יותר, לעיתים אפילו ממעיטות ביכולת של בני זוגנו להתמודד ולהכיל סיטואציות שונות, ואז נראה לנו שיהיה פשוט יותר לקחת את הנטל לעצמנו. כשבוחנים את עניין הנטל הנשי לאורך השנים ניתן לשים לב כיצד המונח 'נשיות' התחבר גם בעבר לחבישת מספר רב של כובעים באופן כזה שלעיתים שוכחים שיש דמות שסוחבת אותם...
הרי אנחנו יכולות לשכנע את עצמנו שזה נוח וקל יותר, שאנחנו יכולות לעשות יותר וביעילות גבוהה מזו של גברים ולכן אנחנו מוכנות לשאת בנטל. אנחנו יכולות גם להאשים את הגברים בכך שהם פשוט לא עושים, אך מגברים רבים אני שומעת כי פשוט לא ביקשו מהם, הניחו כי אינם מסוגלים. בינינו- מה רע להם בעמדה הזו?
השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא מה המחיר עלינו, מה אנחנו מקריבות?
לפי מגזין פורבס יותר מחצי מאוכלוסיית הנשים בעולם ויתרו על חלומותיהן עד כדי כך שהן אינן מרוצות מחייהן. רדיפה אחר חלומות דורשת הקרבה, שדורשת בתורה יותר אנרגיה, משאבים ותמיכה. אותם דברים נדרשים גם מגברים לשם הגשמת החלומות, אז מדוע הם לא מפסיקים לחלום באותה תדירות בה נשים מפסיקות?
אז למה בכלל אנחנו פועלות כך?
1. ביולוגיה - נטייתנו לעזור נקראת "אינסטינקט החמלה" (דאכר קלטנר) ויש לו ערך הישרדותי עבורנו. מחקר של אוניברסיטת סטנפורד מציע כי החמלה היא טבעית והיא מתקיימת בזכרים ובנקבות (בני אדם ובע"ח). אז מדוע נשים מוכנות להקריב מעצמן יותר עבור האחרים? המחקר השווה פעילות מוחית של נשים וגברים בזמן שהראו להם תמונות עצובות שמטרתן לעורר את החמלה, בזמן שהם שוכבים בתוך מכשיר fMRI. נמצא כי אזורי המוח שהופעלו בגברים היו שונים מאלו שבנשים. המחקר אינו מציע כי מין אחד חווה יותר או פחות חמלה, אך הוא מציע כי ישנם הבדלים בכיצד חמלה נחווית ומתבטאת.
אז איפה, אם כן, בכל זאת שוכן ההבדל ביננו?
2. החוויה- ייתכן והנטייה להתמסר ולהקריב מעצמך כאישה היא אבולוציונית וסתגלנית, לאורך שנים רבות בקהילות השונות, האחריות העיקרית של נשים הייתה גידול והגנה על ילדים, בעוד גברים עסקו באופן מסורתי בציד ומלחמה. מוחנו משתנה בהתאם לחוויה (= פלסטי) ובחברה שלנו הרי ילדות קטנות משחקות מגיל צעיר עם בובות ועגלות תינוק (מחזק התנהגויות טיפול ודאגה), בעוד בנים משחקים בגיבורים וחיילי צעצועי (מחזק התנהגויות לחימה והגנה). כמו כן כשילדות בוכות זה נתפס כנורמלי אך פעמים רבות מצופה מבנים לוותר על ההרגל, לומדים כי זו הבעת חולשה והתנהגות לא "גברית".
"When the going gets tough, women are tougher than men"
3. עמידות- RESILIENCE
זו תכונה שמתפתחת עוד לפני שאנחנו לומדים לקרוא וזאת דרך התמודדות עם גורמי דחק קטנים המלמדים אותנו להתמודד עם מצבים מורכבים יותר בהמשך. נראה כי מתוך היותנו נשים אנו חשופות ליותר מצבים לחוצים הנובעים מעצם היותנו מודרות מפריבילגיות השמורות לגברים. נשים עדיין נושאות בעיקר האחריות לטיפול בילדים ונושאות בנטל הרגשי המשפחתי. בעצם נראה כי לנשים ישנן יותר הזדמנויות לפתח את התכונה מגברים והיא בתורה מביאה אותנו לשים יותר על הצלחת שלנו.
4. קשרים חברתיים- נשים באופן טבעי מקיימות רשת חברתית משמעותית ועמוקה יותר מגברים. הן משוחחות ומתייעצות על הכל בעוד גברים "מבלים יחד בחבר'ה" ונמנעים מלדבר על הקשיים שלהם. ההשערה היא כי זה עניין גנטי, שכן גם בטבע הזכרים החולים מתחבאים מפני שזה מאיים עליהם להראות חולשה.
לצד כל זאת, בחברה בה אנו חיים ישנם סטריאוטיפים התורמים לשימור המצב:
- תכונות אישיות- נשים נועדו במבנה אישיותן להכיל, להיות נעימות, רגישות ומטפלות בעוד מגברים מצופה להיות אגרסיביים ובעלי בטחון עצמי.
- התנהגויות בבית- מצופה פעמים רבות מנשים לטפל בילדים, לבשל ולנקות את הבית בעוד מגברים מצופה לטפל בכספים, ברכב ותיקונים בבית.
- עיסוק- פעמים רבות קל להניח כי המקצועות הבאים הם נשיים בעיקרם- סיעוד, הוראה.. בעוד טיס, רפואה והנדסה הינם שמורים לגברים.
- מראה חיצוני- מנשים מצופה להיות רזות וחינניות, ללבוש שמלות ולמרוח איפור, בעוד מגברים מצופה להיות גבוהים ושריריים, ללבוש מכנסיים.
היום ידוע שאנחנו כבני אנוש מתפתחים מהגשמה, מגע, תשומת לב, דאגה והקשבה לצרכים שלנו. את לא שונה, כשאת לא שמה לב לעצמך זה עלול להוביל למחשבות ותחושות לא נעימות. עלינו לעשות עבודה טובה יותר בלשים את עצמנו גבוה יותר בTo do list- שלנו.
אז איך תתחילי לחלום שוב?
1. זכרי שאת מלמדת אחרים כיצד להתייחס אלייך דרך איך את מתייחסת לעצמך- אם תהיי חשובה לעצמך תהיי גם מאושרת יותר אך גם תהווי דוגמא ליחס שאת מצפה.
2. בהוראות הבטיחות במטוס אומרים לך לשים לעצמך את מסכת החמצן לפני שאת עוזרת לאחרים- את מסוגלת לעזור ולהיות שם עבור אחרים באמת רק כאשר הצרכים שלך מטופלים.
3. ספייס- התייחסות לרצונות והצרכים שלך יאפשר לך להיות האמא, בת הזוג והחברה שאת רוצה להיות.
4. למדי להפנות את החמלה שלך כלפי פנים – לעצמך!
5. מותר לך להגיד לא לפעמים.
6. מותר לך ואת צריכה אפילו לבקש עזרה מדי פעם, זה לא הופך אותך לאמא, בת זוג או אדם לא טוב.
7. התחילי לשאול את עצמך מה באמת את רוצה וחולמת, את ראויה לכך!
"Women need real moments of solitude and self-reflection to balance out how much of ourselves we give away." ( Barbara de Angelis)
(עדי בליי, פסיכולוגית)
Yorumlar